שיווק רחוב – שיווק בקטנה, ספורט ועוד…

שתי כתבות במעריב האחת ליד השניה החזירו אותי לנושא שהתכוונתי לכתוב עליו – הצורך הדחוף בשיפור השקיפות בישראל.

בכתבה האחת, אביב לביא מדב על הבעייתיות של קמפיין המים שהעלה משרד התשתיות אשר מבטיח סיום של המשבר בתוך 3 שנים – עם הפעלת מתקני ההתפלה שנמצאים בהקמה. "אנו פועלים בשקיפות מלאה מול הציבור…לכן אין בכוונתנו להסתיר כי בעיית המחסור עשויה להיפתר בתוך כ- 3 שנים" – מבטיחים במשרד התשתיות. אך השקיפות שמדברים עליה במשרד היא חד צדדית - תופסת לדברים חיוביים אך לא לעלויות. כדי שהציבור ישמע נתונים שליליים יש צורך בעיתונאיים כמו אביב לביא, אשר מביא צד נוסף למתקני ההתפלה  - יש להם עלויות סביבתיות כתוצאה מצריכת אנרגיה עצומה, הם גורמים לתפיסת שטחים פתוחים, ויש להם השפעה לא ידועה על הסביבה הימית.

באותו הדף מתפרסמת כתבה של גיל מלמד, שעושה עבודה מדהימה בכל הנוגע לסיקור מקצועי של תחום התחבורה ותאונות דרכים. מלמד מביא באופן קבוע מידע מקיף וחכם על התחום אותו הוא מסקר ותוקף פעולות שאינן מבוססות על נתונים אמיתיים או על נתונים שגויים. הכתבה עוסקת ברישות כבישי ישראל במאות מצלמות בהשקעה של עשרות מיליוני שקלים. מלמד מביא ידיעות מאנגליה, שם דווקא מתחילים בצמצום כמות המצלמות ששתלו בכבישים בעשור האחרון, לאחר שגילו שהאפקטיביות שלהן פוחתת, וכי הן באות על חשבון השקעה בתשתיות וחינוך. אפשר לקנא בבריטניה שמפעילה כעת פרויקט מקומי לבחינת ההשפעה של הסרת המצלמות ובחינת ההשפעה של חלופות אחרות. אפשר גם לקנא בבריטים על כמות הנתונים שהממשלה אוספת ומפרסמת אודות פעילות התחבורה – נתונים שמאפשרים בחירה של מדיניות מושכלת בתחבורה ובכל תחום אחר.

לעומת בריטניה, בישראל נתונים הממשלה כמעט ואינם חשופים לציבור ואף למקבלי ההחלטות. האם אתם יודעים היכן למצוא נתונים אודות הכבישים המסוכנים ביותר בסביבה שלכם ? האם אתם יודעים למצוא נתון לגבי הזיהום הנגרם מכבישים מסויימים ? האם אתם יודעים בוודאות שקטנועים יותר מסוכנים מרכבים (לכמה הרוגים גורמים רוכבי אופנוע בשנה לעומת רכבים ?) ? ובתחום המים, האם אנחנו יודעים כמה מים אנו מבזבזים בכל יום, כציבור וברמה האישית ? תחשבו על ההשפעה של קמפיין שיציג לציבור כל יום את הצריכה המשותפת שלנו – כציבור כולל.

כל השאלות האלה קשורות לשקיפות – איסוף של נתונים ופרסומם בציבור.

אותו מחסור בנתונים שחל על הציבור הרחב משפיע גם על יכולת קבלת ההחלטות של האחראים על התחומים. במגזר העסקי ארגונים משקיעים מיליונים כדי לקבל לאסוף נתונים ולקבל תמונת מצב אמיתית. ואילו במגזר הציבורי מקבלי החלטות  סובלים מאותו מחסור חמור בנתונים ממנו סובלים האזרחים ואף יותר. הדברים בטוח נכונים לגבי חברי כנסת שצריכים להצביע על סמך מידע כללי והשערות במקרה הטוב, ועל פי מידע שמתקבל מלוביסטים במקרה הרע.

התנועה הירוקה אשר שילבה כחלק אינטגלרי מפעילותה "מועצת מומחים" מסמנת את הכיוון הנכון בכל הנוגע לאיסוף מדע והתבססות עליו. מועצת המומחים מורכבת מאנשי מקצוע בתחומי סביבה וחברה אשר מייעצים ומסייעים בבחירת המדיניות הנכונה ביותר המבוססת על נתונים אמיתיים ומחקר.

עכשיו פתחתי את גלובס הכותרת בעמוד 3 זועקת – "חייבים להגביר את השקיפות", הפעם בנושא בתי ההשקעות הפרטיים.

המשך יום ירוק ושקוף…

תגיות: התנועה הירוקה, ירוק, מדיניות, שקיפות, תחבורה

מקווה שאני לא פוגע באף אחד כאן. אבל נקודה לגבי שיווק רחוב אמיתי ומוצלח.

התופעה של חירשים הניגשים לשולחנות בבתי קפה ומניחים איזו חמסה קטנה ומכתב בקשה לתרומה, רק הולכת ומתגברת.
לכאורה, פעילות מכירתית ישירה. מה כאן השיווק ?
ההחלטה לא לדבר. אנשים רבים מקבלים זאת כמובן מאילו, שחירשים לא ידברו איתם בעת בקשת התרומה, וכי הם מניחים את הבקשה בכתב על השולחן בגלל שהם לא מדברים. אבל חרשים כן מדברים.
מדובר כאן, כנראה, בהחלטה שיווקית מצוינת.
אם כל אדם אחר היה מגיע ומניח על השולחן בקשה לתרומה, בלי להגיד מילה, היה קל מאוד להתעלם מכך.
כמו ארגון שמפרסם מודעה ומקווה שהעסקאות פשוט יגיעו, בלי להפעיל איש מכירות שיסגור עסקאות. כמה קל לנפנף פניות מארגונים שכאלה.

אבל במקרה של החירשים, מדובר על חלק מהמותג. לוקחים חסרון וזורמים איתו לכיוון הנכון.
הבקשה הכתובה על השולחן הופכת כביכול לאפשרות הפניה היחידה, ולכן אנשים נפתחים אליה יותר ומגיבים אליה.
זה מאוד יעיל למגייס הכספים מבחינת זמן עבודה, היכולת לפנות להרבה אנשים במהירות, וגם מבחינת ההימנעות מהצורך להתמודד עם שאלות ופניות מיותרות.

תגיות: חירשים, רחוב, שיווק, תדמית

מקווה שאני לא פוגע באף אחד כאן. אבל נקודה לגבי שיווק רחוב אמיתי ומוצלח.

התופעה של חירשים הניגשים לשולחנות בבתי קפה ומניחים איזו חמסה קטנה ומכתב בקשה לתרומה, רק הולכת ומתגברת.
לכאורה, פעילות מכירתית ישירה. מה כאן השיווק ?
ההחלטה לא לדבר. אנשים רבים מקבלים זאת כמובן מאילו, שחירשים לא ידברו איתם בעת בקשת התרומה, וכי הם מניחים את הבקשה בכתב על השולחן בגלל שהם לא מדברים. אבל חרשים כן מדברים.
מדובר כאן, כנראה, בהחלטה שיווקית מצוינת.
אם כל אדם אחר היה מגיע ומניח על השולחן בקשה לתרומה, בלי להגיד מילה, היה קל מאוד להתעלם מכך.
כמו ארגון שמפרסם מודעה ומקווה שהעסקאות פשוט יגיעו, בלי להפעיל איש מכירות שיסגור עסקאות. כמה קל לנפנף פניות מארגונים שכאלה.

אבל במקרה של החירשים, מדובר על חלק מהמותג. לוקחים חסרון וזורמים איתו לכיוון הנכון.
הבקשה הכתובה על השולחן הופכת כביכול לאפשרות הפניה היחידה, ולכן אנשים נפתחים אליה יותר ומגיבים אליה.
זה מאוד יעיל למגייס הכספים מבחינת זמן עבודה, היכולת לפנות להרבה אנשים במהירות, וגם מבחינת ההימנעות מהצורך להתמודד עם שאלות ופניות מיותרות.

תגיות: חירשים, רחוב, שיווק, תדמית

צינור הנפט פלט בחודש האחרון כמויות עצומות של נפט גולמי ושחור, שהכחיד את צורות חיים לחופי 3 מדינות בארה"ב.  ברק אובמה הכריז על הדליפה כ- 11 בספטמבר של הסביבה.  לאורך כל זמן הדליפה התנהל מאבק אסטרטגי מתוקשר בין חברת BP שניסתה לצמצם נזקים, לבין הממשל שנדרש לטפל במצב.

במקביל, במדינתנו הקטנה, נערך מאבק מתוקשר אחר בין חברות אנרגיה לבין הממשלה. בעקבות הגילויים של מרבצי גז גדולים, התעוררו בממשלה וגילו ששוב פעם חילקו משאבי מדינה לחברות מסחריות במחיר מוזל.

המדינה תזכה לתגמולים נמוכים מהגז בהשוואה למדינות אחרות. שר האוצר שלף מהשרוול תוכנית לחיוב רטרואקטיבי של חברות הגז, ומר תשובה היקר יצא למגננה התקפית מול מוסדות המדינה בטענה המוכרת שההתערבות שלהן מחסלת את הכלכלה ומרחיקה חברות זרות.

מהו צינור הנפט שמחבר את האסון בארה"ב למאבק המקומי ?

מה יקרה במצב של אסון דומה בישראל. האם ממשלת ישראל מסוגלת לחייב חברת אנרגיה לטפל בכל הנזקים שנגרמו ? האם הממשלה בכלל ערוכה לדרוש מראש את קיומם של סידורי בטיחות הנדרשים ?

אם הממשלה לא מסוגלת לסגור הסכמים מול חברות האנרגיה שישחקו לטובת האזרחים ברמה הפשוטה ביותר – דאגה להכנסה ראויה ממכירת נכסי ציבור, האם ניתן לצפות מהן לדאוג לפרטים קטנים יותר כגון שמירה על איכות הסביבה, הגדרות בטיחות וטיפול במקרה אסון ?

שוק האנרגיה הוא שוק סבוך ומורכב שפועלים בו הארגונים הגדולים ביותר בעולם, שמעסיקים עורכי דין שעוסקים אך ורק בכך. אני שולף מזכרוני המעומעם מלימודי המבוא ליחב"ל סיפור על חברות נפט בינלאומיות שעשו בית ספר לממשלות קטנות באפריקה, באמצעות חוזים משפטיים סבוכים, שהשאירו את המדינות הללו עניות כבמקור (כתבה מעניינת על כך התפרסה בהארץ לפני כשנה תחת הכותבת נפט, שקרים ווידאוטייפ).

רבים מבקרים את התגובה המאוחרת של הממשל האמריקאי לדליפה, ואפילו  אובמה רמז לאדישות מצדם. ניתן רק לתאר את היכולת של ממשלה ישראלית כיום לטפל במשברים מסוג זה, ואת הזמן שייקח לממשלה לקלוט בכלל את הצורך לטיפול באירוע סביבתי. מספיק לראות את היכולת של הממשלה לפעול מול חברות ומפעלים קטנים בהרבה הפועלים ברמת חובב ובחיפה.

הפתרון הוא שקיפות גבוהה לכל אורך התהליך העסקי, וכן נוכחות קבועה של גופים ירוקים בכל ההסכמים הנחתמים עם גופים עסקיים גדולים. גופים אשר יכולים לצפות קדימה, ולחשוב על העלות והסיכון לסביבה, ולספק את הפתרונות ההולמים ביותר.

תגיות: אובמה, אנרגיה, ממשלה, נפט, תשובה

חתיכת דיון מעניינת על חדירה לפרטיות בפייסבוק על ידי חברות גדולות שאמורות לכבד את עצמן.
אכתוב על זה משהו בהזדמנות קרובה

קטע מפייסבוק על פרסום ברשת

מל גיבסון  הצליח לענות על זה. יכול להיות שגיא גיאור כ"הרווק" מצליח לענות על זה. גם הבעלים של המכונית הזאת נגוע באותו הטאצ'….

אז מה יש לנו כאן, בעל מכונית שמנסה להיות יצירתי במכירה של מכונית (שידעה ימי זוהר יותר טובים), ומנסה לחפות כנראה על חסרון במראה (הלוק יעני, לא המכשיר שמראה תמונה).

כן כן, בעלי המכונית מרגיש כאילו הוא מסיים יחסים ארוכים עם המכונית שלו, ויוצא לחפש לו בלונדה צעירה במגרש הקרוב. את הישנה הוא מנסה לשדך לבא אחריו.

אז במקום לצייר אותה בצבעים משמחים שידגישו את הצבעים הטובים שלה, הוא הופך אותה לנזקקת ולנואשת.

האם היא לא אוטו חמים, משפחתי, דואג, אוהב, מפנק ? יש כל כך הרבה מאפייני האנשה מאשר "מחפש בעל חדש".

ועוד נקודה קטנה… האם גברים שמתעניינים באוטו רוצים לחשוב עליו כעל חומר לנישואים ? הרי הבעלים הנוכחי בעצמו זורק אותה לאנחות אחרי מערכת יחסים ארוכה,

למה שמישהו ירצה להתחייב לאוטו ? צעירים שמחפשים אותו בטוח לא רוצים להיות "בעלים".

לטעמי, יש כאן טעות שיווק רחוב מהזן הבעייתי ביותר – עודף רצון טוב שמתנקז לחוסר מחשבה.

צריך להזכיר לעצמי שמדובר באדם פרטי – שלא מתיימר להיות פרסומאי.

אבל זה כן מדגיש – עד כמה הכיוון ההפוך: הפיכת מכונית/ או בר מים לדמות נשית מושכת, הוא חלק חשוב במשחק השיווקי,

ולמרות שהוא נמוך – הוא מתרחק ככל האפשר מעולם משעמם ויומיומי.

דוגמא מהחיים לגבי החשיבות של תוכן שמבין את הלקוח.

סיכום חודש של חיפוש לא מאומץ אחר מצלמת וידאו חצי מקצועית , כלל את  הדברים הבא:

כניסה לזאפ – להתרשמות כללית ממגוון המצלמות. בתחילת החיפוש לא היה אפשר ללמוד דבר על איזו מצלמה מתאימה עבורי.
כניסה ל- wisebuy – האתר כולל מדריך שהוא למעשה רשימה של מאפיינים ופירוש שלהם.
חיפוש ב- CNET: כאתר אמריקאי הכיוון כבר יותר איכותי. האתר כולל מדריך המחלק את המאפיינים החשובים עבור כל סוג משתמש. גם כאן לא הצלחתי למקם את עצמי.
כתבות ב- YNET: מאוד דומות למדריכים ב- wisebuy, רק לא מעודכנות.
כתבות באתרי נישה – כמעט ואין – והם לא מעודכנים. סקירות על מוצרים ברמה מאוד שטחית.
אתרי יצרנים: המיקוד הוא במאפיינים, וכמעט ואין תוכן שמתאר את המוצר ולמי הוא מתאים.

הסיכום שלי אחרי חודש של חיפושים:

התוכן לא נכתב במחשבה על מה שהגולש מחפש.
הוא נכתב מתוך העניין ורמת היכולת של הכותב. ברוב האתרים מדובר בתוכן שנועד ליצור אשליה של תוכן, ולא משהו שנועד לשרת גולשים באמת. בעידן בו התוכן כל כך נגיש באמצעות מנועי חיפוש שמבוססים על לוגיקה של אינדקסים או מכונה אחרת שעושה סדר – ניתן למצוא  הגדרה קצרה וממצה  של כל מילה שאתה מחפש. אבל מנוע חיפוש אוטומטי לא מסוגל עדיין להבין את הצורך של הגולש, לדעת מה הוא מחפש ולהרכיב עבורו את התמהיל העיקרי.

המסקנה: כל כך חשוב להשקיע את הזמן ולבנות תוכן בצורה  שתתאים למה שהגולש רוצה.

השוואות – איך אפשר להשוות כשלא יודעים את מה ?

חסרות מאוד באינטרנט השוואות בין מוצרים דומים. אמנם אתרי השוואות המחירים מספקים השוואה בין מוצרים, אבל הם נותנים רק רשימה של מאפיינים, ולך תשווה ביניהם – ובטח שזה לא עוזר כשאין לך מושג מה אתה בכלל מחפש. אתה רואה שני מוצרים דומים, שאחד מהם עולה יותר, ובאמת שאין לך כח לחפש מה המאפיין שמפריד ביניהם. וזה מחמיר כשהשמות של הדגמים מורכבים ממספר, אות, עוד מספר, ועוד סיומת.

ואז בא המושיע. אתר שחובה ללמוד ממנו איך בונים אתר תוכן, ולמה העיצוב לא משמעותי כהלינאריות של התוכן מושלמת:http://www.camcorderinfo.com/

בכל סקירה של מצלמה ישנו תקציר המחולק לפי מאפיינים. התקציר מדגיש את הטוב והרע של כל מאפיין.

עבור כל מאפיין (תמונה וצבע, ממשק משתמש, קישוריות וכו') ישנה פסקה מורחבת אודותיו למי שמתעניין.

בסוף כל סקירה ישנו קישור למצלמות מאותה רמה ושימוש הרלוונטיות למשתמש, ולטבלאות מוכנות המשוות בין אותן המצלמות. החשוב הוא שאתה לא צריך לבחור בין אילו מצלמות אתה רוצה להשוות – האתר כבר מסדר אותן בשבילך.

בקריאה של שעה הספקתי לאסוף את כל החומר ולקבל החלטה לגבי המצלמה בשבילי – מה שלא הצלחתי לעשות בחודש חיפושים באינטרנט הישראלי (וגם בביקור אחד בחנות).

כשניסו לשתף קהל בבחירת השחקנים בקבוצה אמיתית בליגה הארצית בכדורגל- זה לא עבד. כנראה בגלל שהקבוצה לא רלוונטית לרוב האנשים,

המשחקים לא זמינים, והיכולת להשפיע מוגבלת.

אבל כש- EA מחזירה את משחק המכונות הקלאסי NBA JAM בגרסא חדשה ל-Wii, היא מאפשרת לקהל לבחור אילו שחקנים ייצגו את הקבוצות במשחק – וזאת ליגה אחרת (NBA, ליגה ארצית).

המשחק המטורף שהציג מאבקים של שניים על שניים – בין כוכבי הקבוצות ב- 1993 כשבמוקד נמצא כפתור הטורבו שמאפשר לבצע הטבעות על טבעיות. עכשיו EA מגדילה את מספר הנציגים לכל קבוצה ומאפשרת לקהל לבחור מי הם יהיו – זה הופך מוקד לשיחה ברשת ומכניס את הקהל למשחק עוד הרבה לפני שהוא יוצא לדרך . מי לא ירצה לשחק במשחק אחרי שהוא בחר בעצמו מי ישתתף בו. לראות איך קווין גרנט מטביע מחצי מגרש עם 360, ואיך שאקיל אוניל מרסק את הסל.

כשהצוות של ESPN מתגייס כדי לבחור את הנציגים המועדפים עליו, אתה יודע שהפעילות שלך מצליחה.

יותר ויותר חברות וקבוצות ספורט, מבינות שמעורבות הקהל היא חלק בלתי נפרד מבניית מותג, וככל שמערבים את הקהל בשלבים מוקדמים יותר,

כך הם יהיו מחוברים יותר. עכשיו לשאלה – האם אפשר להקים חברה מ- 0 באמצעות הגולשים בלבד – התשובה: כן.

הודעה שהייתה יכולה לצאת אמש מהכנסת: "יו"ר ראש הכנסת, הפועל למען קידום הקשר בין החכ"ים לבין הציבור, הכריז כי הכנסת תממן שני מכשירי סלולר לכל חבר כנסת. המכשיר השני יגביר את הזמינות של חבר הכנסת לציבור הרחב גם בזמנים בהם הוא מדבר בטלפון הראשון. באם הח"כ לא יהיה זמין לענות לטלפון השני, הציבור יוכל להשאיר הודעה במשיבון".

אין הרבה הבדל בין ההודעה הנ"ל, לבין ההודעה האמיתית שיצאה מהכנסת על כך שכל חבר כנסת יפתח עמוד פייסבוק. הרעיון מאחורי ההודעה, הוא שעמוד פייסבוק הוא ערוץ תקשורת נוסף הפתוח לקהל. אבל ההודעה חסרה את ההבנה – שפייסבוק, כמו טלפון נייד, הוא מכשיר טכנולוגי לתקשורת ולא התקשורת עצמה. את התקשורת עצמה יש להפעיל, לתחזק, ליצר. צריך ליצור תכנים, לעדכן אותם, להגיב במהירות לתגובות ותלונות – ולח"כ המצוי אין את המשאבים עשות זאת.

עד היום לא ברור אם רוב חברי הכנסת הצליחו להפנים את ערוץ התקשורת עתיק היומין הנקרא דואר אלקטרוני. בכל פעם שנבדקות התגובות של חברי כנסת לדואר אלקטרוני מהציבור – נרשם כישלון חרוץ. אגב גם למכתבים מודפסים התגובות הן דלות. וזה מצביע על דבר אחד – יכולת התקשורת של הח"כים היא המוגבלת ולא האמצעים הטכנולוגיים. הדבר היחיד שחכ"ים מוכנים להשקיע בו זמן היא תקשורת במהלך כנסים מול עשרות אנשים או בעיתונות. תקשורת אחד על אחד היא כנראה משהו שהם לא יפנימו.

פייסבוק הוא גם מקום נוח ונעים להיות בו, ולהקים בו דף מעריצים, עבור ארגונים. בתחום העסקי רוב השליטה בתכנים המגיעים לציבור נמצאים בידי הארגון – אם על ידי פרסומות או יחסי ציבור המסננים היטב בין הטוב, לנייטרלי, למזיק. כאשר עולה משבר, אז ניתן ליצור תגובה הולמת וממוקדת. לעומת זאת – עולם הפוליטיקה הוא כזה שמראש בנוי על תככים ולכלוכים – אין אפשרות לנהל תקשורת פתוחה לחלוטין בעולם בו דברים שליליים מופצים ביד פתוחה, וכשכל אחד יכול לכתוב בעמוד שלך את מה שעולה על רוחו.

תנו לחכ"ים יכולת להתמודד עם ערוצי התקשורת הקיימים. תנו להם סביבה סגורה ומנוהלת היטב שתאפשר להם לעבוד, ולא לרדוף כל היום אחרי תגובות. את הפרק בפולישוק על פייסבוק עוד לא כתבו (כמדומני), אבל לפי התוכנית שפורסמה אתמול, לא יהיה צורך לכתוב אותה, היא תהיה פרוסה ברשת לעיני כל גולש.

אתר מלא השראה חברתית הקים הוועד האולימפי הבינלאומי , שקישור אליו מתחבא בעמודי אתר מאתר הוועד הישראלי (www.olympic.one.co.il).

האתר מציג סרטונים קצרים בהם ספורטאים מכל העולם מציבים אתגרים שונים לקהל הרחב – הליכה על הידיים, איזון של מקל על כף הרגל או פשוט ציור סמיילים על דף במשך 30 שניות. הגולשים מוזמנים לענות על האתגר ולהעלות סרטונים משלהם מבצעים את אותה הפעולה.

מדובר בשילוב מדהים בין רוח המותג הספורטיבי שחוגג מידי 4 שנים את התחרותיות עצמה לבין יצירת מעורבות אצל הגולשים. כמובן שפרסים כמו טיסה לאולימפיאדת החורף תמיד תורמים לאווירה החברותית של אתרים. גם עיצוב יפה וקישור ישיר לרשתות חברתיות כמו פייסבוק וטוויטר תורם בהחלט למה שנראה כהצלחה.

גם ענפי ספורט מקומיים (כדורגל, כדורסל, כדוריד) יכולים ללמוד מכך איך לפעול ברשתות חברתיות, ואיך לפתח אינטראקציה עם הגולשים. אולי הספורטאים באתר הוועד האולימפי אנונימיים או חסרי משמעות עבור ילדים רבים בישראל, אבל תתארו לעצמכם גיבורים מקומיים שולחים את הילדים לאתגרים חביבים. מדובר ברמה אחרת של קשר בין הספורטאים, הליגה והאוהדים.

ואם זה יסייע להוציא כמה ילדים החוצה להתאמן בהקפצת כדורים – הוועד האולימפי העולמי עשה את שלו באינטרנט.