suPRman: השבוע שהיה ביחסי ציבור

 הפתרון החדש להשמנה: שחקו במשחקי וידאו

המהלך של נינטדו לקידום ה- Wii כמענה לטרנד הבריאות תפור בצורה מדוייקת על היתרונות והחסרונות של המכשיר.

הטכנולוגיה החדשנית של המכשיר אמנם קנתה את הגיימרים מהרגע הראשון. אבל לא בטוח שלשחק על טכנולוגיה חדשנית זה מספיק כדי להגיע לקהל רחב ולהפוך למוצר ביתי שכל בית צריך.

לנצל את יתרונות הבריאות (כאילו בריאות) הכלולות במכשיר הן מהלך בו היח"צ ממלא תפקיד לא רק בשיווק וביצירת היכרות עם המוצר, אלא ממש במיתוג ומיצוב. מספיק לשאול הורים על Wii ולראות כמה מהם מזכירים קודם כל את נושא הפעילות הגופנית – זה לא רק משחק.

 

הקמפיין שלהם כל כך מוצלח שממשלת בריטניה, שילבה את ה- Wii במוקד פרסומת שלה לחשיבות הפעילות הגופנית של ילדים: http://www.haaretz.co.il/captain/spages/1081103.html

 

 

 בגלובס פורסמה השבוע כתבה מקיפה שהעלתה את השאלה: האם פרוייקט המכונית החשמלית של אגסי הוא כשלון ? בבלוג webx0 מתעצבנים על הכתבה ה"תוקפנית" ש"מחפשת" את המיזם בסיבוב.

אמנם מדובר בכתבה חד צדדית  ולצופה מהצד זה נראה מעצבן. אך מנקודת המבט של יחסי הציבור זה די צפוי.

כשמקדמים פרוייקט, שלמעשה עדיין לא מספק תוצר, בצורה אגרסיבית על ידי יחסי ציבור בלבד, תוך שימוש באלמנטים לאומיים, לאחר תקופה ארוכה של כתבות מפרגנות – צפויה כתבה עויינת. כאשר המיזם מוצג כדבר ציבורי, תוך שימוש בחברי ממשלה לקידומו בעיתונות, הציבור והכתבים בתוכו מרגישים שניתן למדוד אותו ככזה ולתקוף בצורה חופשית יותר מאשר היה זה פרוייקט פרטי.

 

 תגובת השבוע:

מ'רשת' נמסר בתגובה כי: "אברי גלעד הוא טאלנט ייחודי עם דעות מוצקות במגוון נושאים ועובדה זו הופכת אותו לפופולארית. רשת מעודדת פלורליזם של דעות גם כשמדובר בתכנים שלה"

 (בעקבות התבטאות של אברי גלעד נגד הצגת שרצים בתוכנית המירוץ למליון)

בבלוג של יובל דרור אהבו פחות את הדברים: http://www.popup.co.il/?p=4072

  

ועוד חיזוק לתחושה של כולם: העיתונות המודפסת יורדת – אבל מוצאת את מקומה בשמלה חדשה באינטרנט.

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000445394&fid=821

 

 ואחרון. פירמה, הבלייזר של העיתונות העסקית והמרענן הרשמי של גלובס, מקדיש ראיון ל-suPRman האמיתי,

הציטוט הנבחר: "אני מטבעי בז לכל אדם שנכנס לאינטרנט, ורק לצורך העניין כותב טוקבק. זה כאילו ירק באמצע הרחוב".

 

 אה כן, והיו כמה כתבות על טוויטר…

 

המניפסט היחצני

מידי פעם כיף לגלות שאת שהשיווק הוא מתודולוגיה מודרנית כפי שאנו חושבים, ושהדברים שאנו עושים כיום הם רק פיתוח של מה שעשו מאות בשנים. מן הכנסיה הנוצרית ניתן להביא עשרות דוגמאות מאלפות. כך, בשיעור של פרופ' מריו שניידר באוניברסיטה העברית, למדתי כי כבר לפני מאות שנים נרתמה הטכנולוגיה למטרות שיווקיות, כשחלק מהעיצוב של הכנסיה כלל מראות, שמסתבר שבאותה תקופה היוו אטרקציה חסרת תקדים לאדם הפשוט. דווקא היום היכולת של אטרקציות טכנולוגיות ירד, בגלל הזמינות שלהן, ומה שאנו מקבלים לרוב בכנסים הן עמדות Wii משודרגות ובמקרה הטוב איזה רובוט אנטי-ליגנט.

גם  היחצנו"ת היא לא תופעה מודרנית של השנים האחרונות, והיא נולדה לא הרבה אחרי העיתון הראשון. אני אפשר להיות בטוח שהדבר הראשון שהדפיסו היה קומיוניקט מדויק של המלך. מאז ומתמיד אלה שידעו לשחק לכללי המדיה המודפסת הצליחו להשיג את שלהם.  

סיפור מרתק בנושא, פרסם השבוע פרופ' שלמה אבינרי בהארץ, כשהוא חושף את הקמפיין היחצני המבריק של קרל מרקס. אותו אחד שהפך כנראה למחבר אחד החיבורים המפורסמים בעולם התחיל את דרכו באנונימיות, כשדעותיו  הסוציאליסטיות לא מסייעות לו להתחבב על עורכי העתונים ופוגעות בקידום ספקו "הקפיטל". במקרה נתקלו מרקס וידידו אנגלס בעורך שלא הכיר את נושאי כתיבתו של מרקס, וטעה לחשוב  כי ספרו עוסק בקפיטליזם.

מחליפת המכתבים בין מרקס לאנגלס אנו למדים כי השניים התייעצו ביניהם כיצד לטפל בנושא. הם ביררו כי עורך העיתון הפרובינציאלי ידוע בהתלהבותו מדארווין ורואה בתורתו הצדקה לתחרות החופשית הקפיטליסטית, המבטיחה את הישרדותם של החזקים. לפיכך הציע מרקס לאנגלס במכתב ארוך, איך לכתוב את הביקורת כדי שתסבר את אוזנו של עורך העיתון, ותאפשר ליתן פרסום ל"קפיטל" בגרמניה. 

הנחיותיו של מרקס לאנגלס, איך לכתוב את הביקורת, היו מעשה אמן של תכסיסי הטעיה והסוואה, שמטרתם לקנות את לבם של העורך וקוראיו. כך, למשל, הוא מציע לאנגלס לכתוב כי הספר "מוסיף כבוד לרוח הגרמנית ונכתב על ידי מחבר פרוסי היושב בלונדון" (שום מלה כמובן על כך שמרקס היה מבוקש שנים על ידי המשטרה הפרוסית). 

אנגלס אכן כתב את רשימת הביקורת, תוך שהוא מעתיק כמעט מלה במלה את הנחיותיו של מרקס, והיא פורסמה ב-27 בדצמבר 1867, ב"דר ביאובאכטר" בשטוטגרט.הטעיה והסוואה, שמטרתם לקנות את לבם של העורך וקוראיו. כך, למשל, הוא מציע לאנגלס לכתוב כי הספר "מוסיף כבוד לרוח הגרמנית ונכתב על ידי מחבר פרוסי היושב בלונדון" (שום מלה כמובן על כך שמרקס היה מבוקש שנים על ידי המשטרה הפרוסית). 

יחצנו"ת אינו המקצוע העתיק בעולם, ולמרות שכתבות בעבר כבר טענו כי יש דמיון בין השניים, העקרונות שמרקס פעל לפני 150 שנה עדיין תקפים גם לגבי יחסי הציבור כיום.

 אני מציע את פרס האריה השואג למפעל חיים 2009 לקרל מרקס.

טרמפ בחירות

איך זה עןד לא קרה: חברה מגישה מועמדות לבחירות ונפסלת. אילו יחסי ציבור נפלאים. החברה רוצה לפעול לקידום זכויות לנוער, סיוע חברתי לשכבות נזקקות, איכות הסביבה או כל דבר אחר. עלות אפסית – כותרות מובטחות, לא כולן חיוביות, אבל לחלק מהחברות הבינוניות  זה שווה.

מי ירים את הכפפה בבחירות הבאות?

שיווק רוסי

יש מדינות בהן קיימת מסורת חזקה של דיבור בפני קהל, אצלן כדי להעביר מסר ראש הממשלה מכנס מסיבת עיתונאים ופונה על העם והעולם דרך המדיה. יש מדינות, בהן יכולת העמידה בפני קהל אינה מרשימה באותה מידה, אצלן קל יותר לצפות בשיטת ה"מקורב" המדליף. ויש מדינות, בהן יש מסורת ארוכת שנים של קרקסים ואקרובטיה, בהן  אוספים את הקהל, וברגע מתוזמר היטב מעלים הצגה מרשימה.

פוטין, על גבו של נמר מסכן אחד הנמצא בסכת הכחדה, בלי להוציא מילה העביר מסר חד וחלק לנמר מסכן אחר, ולבני חסותו חיות הג'ונגל המערבי. פוטין המושיע הציל את צוות הטלוויזיה הרוסית מנשיכת הנמר כששיגר חץ מרדים מדויק שהפיל את הנמר בו במקום.
אימרו "איזה מנהיג נהדר", "איזו מערכת תקשורתית משומנת היטב". אך אל דאגה, בקרוב גם אצלינו קרקס מדרנו לא ישקוט.
צוות החווה החקלאית של ליבני כבר מטקס תצוגת יכולות מרשימה. כדי לחזק את התדמית הבטחונית, תבקר ליבני בפינת החי של בית הספר "מעלות" ותציל תלמידה מנשיכת ארנב באמצעות עלה חסה ירוק. מופז, כשר תחבורה חזק, יעצור שיכור משתולל בכביש באמצעות שפיכת שמן במסלול הנסיעה, וברק – יציל מתווך דירות שנתקע במעלית בין קומה 18 ל- 19 באקירוב.

 

בלי כיבודים

כשהייתי קטן, חשבתי שמסיבת עיתונאים היא מסיבה לכל דבר. בדמיוני ראיתי את העתונאים בחדר מלא בלונים ובולסים ביסלי מכל הסוגים וחצאי פיתות עם חומוס. באיזשהו שלב המציאות טפחה על פני כשהסבירו לי שמדובר בחלק משגרת העבודה של עיתונאים במהלכה הם יושבים ומקשיבים למישהו מדבר בנושאים של מבוגרים. ואז גדלתי, והבנתי שהחושים הראשוניים הילדותיים שלי לא הרחיקו אותי מהמציאות כפי שחשבתי.

כל נושא המסיבות עלה בעקבות ההשקה של Press Cast, מערכת להעברת מסיבות עיתונאים באינטרנט.  יוזמה משותפת של גדי סוקניק וסיגלית אביטן. כיאה למערכת מסוגה נערכה ההשקה באינטרנט בלבד.

על פניו הרעיון קוסם והגיוני. למה להטריח כתבים באמצע יום עבודה לנקודת מפגש בלב תל אביב הפקוקה, אם ניתן להעביר להם בדיוק את אותו הדבר באינטרנט, בשידור חי, ובפורמט אינטראקטיבי שמאפשר לשאול שאלות דרך המערכת. ולמרות זאת יש תחושה של עוד מיזם שמנסה להעתיק דברים מהעולם האמיתי אל האינטרנט, אבל לא מתייחס להבדלים ביניהם. כל יחצ"ן, החל מיומו השני במשרד מבין עד כמה לעיתונאים אין סבלנות לקרוא מעבר לכותרת של הידיעה שקיבלו במייל (לא כולם), לפעמים אפילו פתיחה של הקובץ המצורף אינה בדיוק עומדת בסדר היום המתוכנן של הכתב. לכן, כיצד ניתן לצפות כי יש כתב ויאזין במשך כחצי שעה או אפילו עשר דקות למנהל השיווק מלהג על היתרונות המדהימים של המוצר החדש.

לכן, זה לא סוד כי מסיבות עיתונאים מהוות הסכם בלתי חתום בין הצדדים. הכתבים לוקחים שעה שעתיים מהעבודה, נפגשים עם קולגות, נהנים מאיזו ארוחת בוקר חביבה, ובתמורה מאזינים לדברים שנאמרים. ואילו גדי סוקניק מודיע: יש מסיבה, יש בלונים, אבל בלי כיבודים.  הסימביוזה הופרה. עשר דקות או חצי שעה של דיבורים לא אובייקטיווים בעליל פתאום נראים כזמן טוב לעשות דברים אחרים.

ואם כבר וידאו ליצירת עניין, למה לא להפיק וידאו קצת יותר תדמיתי, שלא יכיל רק דיבורים מול מצלמה נייחת אלא הדגמות, מוסיקה ודברים אטרקטיביים אחרים. להעלות ליוטיוב, לשלוח לכתבים, ולצרף מייל לשאילת שאלות.

הייתרון הגדול שאני רואה למיזם, הוא אם יצליחו לחנך את אתרי האינטרנט להביא את השידור החי ישירות באתרים שלהם. ואז המערכת יכולה לשמש פוליטיקאים, קבוצות ספורט, וכל מי שמקיים מסיבות עיתונאים בזמן אמת. אבל מהמסיבת עיתונאים שקיים סוקניק היום לא היה ברור האם זה מתאפשר מבחינה טכנולוגית. כמו שלא היה ברור מה העלות של השירות, איך מזמינים אותו ובאיזו מהירות, כמה מצלמות צריך ועוד פרטים שיכולים לעניין את הצרכנים הפוטנציאלים.

הסיבה לכך היא שכדי לספק הדגמה משמעותית, לצורך העניין גויסו דבורית שרגל, אור גבאי, משתתפת תוכנית הפוליגרף של מחר, וכל שמץ עניין שעוד נותר בדיון על האם הפוליגרף ראוי או לא ראוי. בחצי שעת שידור, טחנו המשתתפים את הנושא מכל כיוון, כמו שרק ערוץ 1 עוד מרשה לעצמו לעשות. נקודת האור הייתה דווקא בשאלות שזרמו לאולפן השידור, שביניהן נשאל על סוקניק האם הוא עדיין איש חדשות, והאם הוא חושב כי ייזרק מהקמפיין של של הצב והמשכתאות.

בנושא זה דווקא שרגל, בבלוגה, העלתה נקודה עניינית ומעניינת על המעבר מהמסיבה לווירטואל: "ראשית, חובה מצד המארגנים לאפשר לשאול את כל השאלות. צנזור שאלות עושה רושם רע, ומבטל את חוסר האמצעיות בין העיתונאים למסובים.  אפשר להציג שאלה שהמרואיין יגיד שלא בא לו לענות עליה, אבל אי אפשר לבטל שאלות (אלא אם נגמר הזמן).

החלטה מוזרה לבצע הדגמה למוצר חדש באמצעות שימוש אחר ממה שהוא נועד לו. במקום מסיבת עיתונאים פר אקסלנס העביר סוקניק תוכנית אירוח לייט עם תוכן שיווקי. כיצד המוצר ישרת את לקוחות היעד שלו, לא ברור, וגם אף שאלה במהלך הדיון לא כוונה לנושא.

רבים וטובים נפלו למלכודת ההעברה מהעולם האמיתי לאינטרנט. אני בטוח שהיזמים ימצאו את הפיצ'רים הנכונים ואת השימוש המדויק שיהפוך את המערכת לכלי עזר מצוין. אולי באמצעות אפשרות לעיתונאים ללחשש הערות עוקצניות אחד לשני, ואולי באמצעות משלוח של ארוחת בוקר בריאה.

בשורה התחתונה: הכיוון של להביא וידאו לעיתונאים הוא נכון, השאלה היא רק איך בדיוק לעשות זאת.

ו צל"ש ל- KCS על עיצוב נאה ונעים לאתר.

להוציא את הכותרת הנכונה

אמנם כשהולך זה יותר קל, אבל בכל זאת, אמזון יצאה עם מסר חשוב בעיתוי מצויין. יחד עם דוחות הרווח המצויינים שלה הצהירה אמזון כי לעליית מחירי הדלק יש חלק חשוב בצמיחה ברבעון. כן, אנשים מעדיפים לא לצאת לקניות כדי לחסוך דלק, ולכן הם רוכשים מוצרים באינטרנט.

קשה מאוד להאמין שזו הסיבה העיקרית לצמיחה של החברה, אבל הכנסת המסר ממצב באופן ברור את אמזון ככלי פונקציונאלי לחיסכון,  וגם מאותת למשקיעים: ככל שהמצב יהיה יותר גרוע – אנחנו הולכים להרוויח יותר. נמצאים במצב רוח פסימי ? תשקיעו בנו.

 

 

 

מה שמפריע לכתבים #1

הייתי חייב להביא את הפוסט מתוך הבלוג המשובח אנקדוטות, ואת תגובתו של ליאור הנר (אקס דה מרקר). תמיד טוב לשפוך מעט אור על יחסי כתבים יחסי ציבור:

הציטוט הבא מדה-מרקר כל כך מופתי שהוא הצליח לחלץ ממני (ומסתבר גם מעמית, דרכה הגעתי ליצירה הקטנה הזאת) פוסט, לראשונה אחרי מי יודע כמה זמן. כך נפתח הראיון שערכו טלי חרותי-סובר ואורי ברקוביץ’ עם נטלי קרמר, ראש הפיתוח במודו:

ראיונות עם נשים מנהלות מתחום ההיי-טק נוטים להפוך לא פעם למפגש מתסכל במיוחד: אף שמדובר בנשים מבריקות ומצליחות על פי כל קנה מידה אובייקטיווי, הניסיון להוציא מהן אמירה משמעותית ומעניינת משולה להכאה בסלע נטול טיפת מים.
אשת היי-טק סטנדרטית תרגיש מאוד בנוח לדבר על המוצר, ומאוד לא בנוח לדבר על עצמה. היא מומחית גדולה בכל מה שקשור לתפקידיה, אבל מומחית קטנה מאוד בכל תחום משיק. על תקרת הזכוכית היא שמעה, אבל אישית לא נתקלה בה אף פעם, וכל ניסיון לדבר על משהו שאינו קשור להיי-טק באופן מובהק נתקל בדרך כלל במשיכת כתפיים קלה ועצבנית.
תכונה אחת עוברת כחוט השני בין כולן: הן ממוקדות מטרה באופן מעורר התפעלות. אישיות תוססת ומעניינת, לעומת זאת, לא ברור אם יש שם. גם השיחה עם נטלי קרמר – מנהלת קבוצת התוכנה של חברת מודו ואחת הנשים הצעירות (29) הנחשבות להבטחה הגדולה של ענף ההיי-טק הישראלי – הלכה באותו מסלול. המטרה ברורה, הדרך סלולה, אמירות שחורגות מקלישאות מכאיבות – יוק.

אני מציע שתקראו שוב את הטקסט הנ”ל. אני חושב שזה די משעשע שהכתב מתלונן על העדר ‘אמירות שחורגות מקלישאות מכאיבות’ מצד המרואינת, כשכל הטקסט לפני כן סובל מקלישאתיות מופרכת אחת גדולה.

והתגובה:

ליאור הנר‏ — 22-07-2008 @ 16:02

גם אני הופתעתי מאוד כשקראתי את הכתבה. הכותבים נוזפים במרואיינת על כך שהיא משעממת מדי.
מתוך שיחת טלפון דמיונית (כלומר מהדמיון שלי) שקדמה לראיון:
יחצ”נית: “יש לי מרואיינת פצצה… הדבר הבא בהיי טק… אחת מבנות החסות של מייסד מודו… מודו!!… זה חם!!!… היא אשה!!!”.
כתב: “אשה בהייטק? היא מעניינת? מודו? מה קורה איתם באמת?
עורך (לכתב…): יש ראיון במודו עם אשה שהיא ההבטחה הבאה בהייטק, רק בת 29, בת טיפוחיו של דב מורן, זה מעניין מאוד!
כתב (לעצמו אחרי הראיון): יש פה רק קלישאות חבוטות, זה לא מעניין בכלל. אוקי, בוא נכניס את הפסקה המקדימה הזאת כדי שלא נצא פרייארים…
עורך (לעצמו…): דובי דובי דובי דו….
בלוגר: המממ….

מסקנה: תמיד לצייד את המרואיין מראש במשפטי מחץ, סיפורים שמעבר, ודברים גדולים.
בעיקר אנשי (ונשות) היי טק.