כשהייתי קטן, חשבתי שמסיבת עיתונאים היא מסיבה לכל דבר. בדמיוני ראיתי את העתונאים בחדר מלא בלונים ובולסים ביסלי מכל הסוגים וחצאי פיתות עם חומוס. באיזשהו שלב המציאות טפחה על פני כשהסבירו לי שמדובר בחלק משגרת העבודה של עיתונאים במהלכה הם יושבים ומקשיבים למישהו מדבר בנושאים של מבוגרים. ואז גדלתי, והבנתי שהחושים הראשוניים הילדותיים שלי לא הרחיקו אותי מהמציאות כפי שחשבתי.

כל נושא המסיבות עלה בעקבות ההשקה של Press Cast, מערכת להעברת מסיבות עיתונאים באינטרנט.  יוזמה משותפת של גדי סוקניק וסיגלית אביטן. כיאה למערכת מסוגה נערכה ההשקה באינטרנט בלבד.

על פניו הרעיון קוסם והגיוני. למה להטריח כתבים באמצע יום עבודה לנקודת מפגש בלב תל אביב הפקוקה, אם ניתן להעביר להם בדיוק את אותו הדבר באינטרנט, בשידור חי, ובפורמט אינטראקטיבי שמאפשר לשאול שאלות דרך המערכת. ולמרות זאת יש תחושה של עוד מיזם שמנסה להעתיק דברים מהעולם האמיתי אל האינטרנט, אבל לא מתייחס להבדלים ביניהם. כל יחצ"ן, החל מיומו השני במשרד מבין עד כמה לעיתונאים אין סבלנות לקרוא מעבר לכותרת של הידיעה שקיבלו במייל (לא כולם), לפעמים אפילו פתיחה של הקובץ המצורף אינה בדיוק עומדת בסדר היום המתוכנן של הכתב. לכן, כיצד ניתן לצפות כי יש כתב ויאזין במשך כחצי שעה או אפילו עשר דקות למנהל השיווק מלהג על היתרונות המדהימים של המוצר החדש.

לכן, זה לא סוד כי מסיבות עיתונאים מהוות הסכם בלתי חתום בין הצדדים. הכתבים לוקחים שעה שעתיים מהעבודה, נפגשים עם קולגות, נהנים מאיזו ארוחת בוקר חביבה, ובתמורה מאזינים לדברים שנאמרים. ואילו גדי סוקניק מודיע: יש מסיבה, יש בלונים, אבל בלי כיבודים.  הסימביוזה הופרה. עשר דקות או חצי שעה של דיבורים לא אובייקטיווים בעליל פתאום נראים כזמן טוב לעשות דברים אחרים.

ואם כבר וידאו ליצירת עניין, למה לא להפיק וידאו קצת יותר תדמיתי, שלא יכיל רק דיבורים מול מצלמה נייחת אלא הדגמות, מוסיקה ודברים אטרקטיביים אחרים. להעלות ליוטיוב, לשלוח לכתבים, ולצרף מייל לשאילת שאלות.

הייתרון הגדול שאני רואה למיזם, הוא אם יצליחו לחנך את אתרי האינטרנט להביא את השידור החי ישירות באתרים שלהם. ואז המערכת יכולה לשמש פוליטיקאים, קבוצות ספורט, וכל מי שמקיים מסיבות עיתונאים בזמן אמת. אבל מהמסיבת עיתונאים שקיים סוקניק היום לא היה ברור האם זה מתאפשר מבחינה טכנולוגית. כמו שלא היה ברור מה העלות של השירות, איך מזמינים אותו ובאיזו מהירות, כמה מצלמות צריך ועוד פרטים שיכולים לעניין את הצרכנים הפוטנציאלים.

הסיבה לכך היא שכדי לספק הדגמה משמעותית, לצורך העניין גויסו דבורית שרגל, אור גבאי, משתתפת תוכנית הפוליגרף של מחר, וכל שמץ עניין שעוד נותר בדיון על האם הפוליגרף ראוי או לא ראוי. בחצי שעת שידור, טחנו המשתתפים את הנושא מכל כיוון, כמו שרק ערוץ 1 עוד מרשה לעצמו לעשות. נקודת האור הייתה דווקא בשאלות שזרמו לאולפן השידור, שביניהן נשאל על סוקניק האם הוא עדיין איש חדשות, והאם הוא חושב כי ייזרק מהקמפיין של של הצב והמשכתאות.

בנושא זה דווקא שרגל, בבלוגה, העלתה נקודה עניינית ומעניינת על המעבר מהמסיבה לווירטואל: "ראשית, חובה מצד המארגנים לאפשר לשאול את כל השאלות. צנזור שאלות עושה רושם רע, ומבטל את חוסר האמצעיות בין העיתונאים למסובים.  אפשר להציג שאלה שהמרואיין יגיד שלא בא לו לענות עליה, אבל אי אפשר לבטל שאלות (אלא אם נגמר הזמן).

החלטה מוזרה לבצע הדגמה למוצר חדש באמצעות שימוש אחר ממה שהוא נועד לו. במקום מסיבת עיתונאים פר אקסלנס העביר סוקניק תוכנית אירוח לייט עם תוכן שיווקי. כיצד המוצר ישרת את לקוחות היעד שלו, לא ברור, וגם אף שאלה במהלך הדיון לא כוונה לנושא.

רבים וטובים נפלו למלכודת ההעברה מהעולם האמיתי לאינטרנט. אני בטוח שהיזמים ימצאו את הפיצ'רים הנכונים ואת השימוש המדויק שיהפוך את המערכת לכלי עזר מצוין. אולי באמצעות אפשרות לעיתונאים ללחשש הערות עוקצניות אחד לשני, ואולי באמצעות משלוח של ארוחת בוקר בריאה.

בשורה התחתונה: הכיוון של להביא וידאו לעיתונאים הוא נכון, השאלה היא רק איך בדיוק לעשות זאת.

ו צל"ש ל- KCS על עיצוב נאה ונעים לאתר.

הייתי חייב להביא את הפוסט מתוך הבלוג המשובח אנקדוטות, ואת תגובתו של ליאור הנר (אקס דה מרקר). תמיד טוב לשפוך מעט אור על יחסי כתבים יחסי ציבור:

הציטוט הבא מדה-מרקר כל כך מופתי שהוא הצליח לחלץ ממני (ומסתבר גם מעמית, דרכה הגעתי ליצירה הקטנה הזאת) פוסט, לראשונה אחרי מי יודע כמה זמן. כך נפתח הראיון שערכו טלי חרותי-סובר ואורי ברקוביץ’ עם נטלי קרמר, ראש הפיתוח במודו:

ראיונות עם נשים מנהלות מתחום ההיי-טק נוטים להפוך לא פעם למפגש מתסכל במיוחד: אף שמדובר בנשים מבריקות ומצליחות על פי כל קנה מידה אובייקטיווי, הניסיון להוציא מהן אמירה משמעותית ומעניינת משולה להכאה בסלע נטול טיפת מים.
אשת היי-טק סטנדרטית תרגיש מאוד בנוח לדבר על המוצר, ומאוד לא בנוח לדבר על עצמה. היא מומחית גדולה בכל מה שקשור לתפקידיה, אבל מומחית קטנה מאוד בכל תחום משיק. על תקרת הזכוכית היא שמעה, אבל אישית לא נתקלה בה אף פעם, וכל ניסיון לדבר על משהו שאינו קשור להיי-טק באופן מובהק נתקל בדרך כלל במשיכת כתפיים קלה ועצבנית.
תכונה אחת עוברת כחוט השני בין כולן: הן ממוקדות מטרה באופן מעורר התפעלות. אישיות תוססת ומעניינת, לעומת זאת, לא ברור אם יש שם. גם השיחה עם נטלי קרמר – מנהלת קבוצת התוכנה של חברת מודו ואחת הנשים הצעירות (29) הנחשבות להבטחה הגדולה של ענף ההיי-טק הישראלי – הלכה באותו מסלול. המטרה ברורה, הדרך סלולה, אמירות שחורגות מקלישאות מכאיבות – יוק.

אני מציע שתקראו שוב את הטקסט הנ”ל. אני חושב שזה די משעשע שהכתב מתלונן על העדר ‘אמירות שחורגות מקלישאות מכאיבות’ מצד המרואינת, כשכל הטקסט לפני כן סובל מקלישאתיות מופרכת אחת גדולה.

והתגובה:

ליאור הנר‏ — 22-07-2008 @ 16:02

גם אני הופתעתי מאוד כשקראתי את הכתבה. הכותבים נוזפים במרואיינת על כך שהיא משעממת מדי.
מתוך שיחת טלפון דמיונית (כלומר מהדמיון שלי) שקדמה לראיון:
יחצ”נית: “יש לי מרואיינת פצצה… הדבר הבא בהיי טק… אחת מבנות החסות של מייסד מודו… מודו!!… זה חם!!!… היא אשה!!!”.
כתב: “אשה בהייטק? היא מעניינת? מודו? מה קורה איתם באמת?
עורך (לכתב…): יש ראיון במודו עם אשה שהיא ההבטחה הבאה בהייטק, רק בת 29, בת טיפוחיו של דב מורן, זה מעניין מאוד!
כתב (לעצמו אחרי הראיון): יש פה רק קלישאות חבוטות, זה לא מעניין בכלל. אוקי, בוא נכניס את הפסקה המקדימה הזאת כדי שלא נצא פרייארים…
עורך (לעצמו…): דובי דובי דובי דו….
בלוגר: המממ….

מסקנה: תמיד לצייד את המרואיין מראש במשפטי מחץ, סיפורים שמעבר, ודברים גדולים.
בעיקר אנשי (ונשות) היי טק.