כמה אתם מוכנים לשלם על שחרור גלעד שליט ?

הימים שלפני ראש השנה, בהם רבות מהרמות הכוסית החגיגיות מסתיימות במשפט: "שבשנה הבאה גלעד שליט יהיה איתנו". את הימים של ראש השנה עצמו, קחו לחשבון נפש.
אם הייתם יכולים לפדות את גלעד שליט מהשבי, כמה הייתם מוכנים לשלם ? אני בטוח שהרבה.
מאה, אלף, עשרת אלפים שקלים? משכורת אחת שלכם או אולי שנה של משכורות? האם אתם מוכנים להתקדם מעבר לתשלום הזמן שלוקח ללחוץ "לייק" בסטטוסים בפייסבוק ?

ועכשיו לשאלה האמיתית…האם תתגייסו מחר בבוקר למילואים, תיקחו נשק ביד ותצאו להילחם על שחרורו ?
אולי ברגע של כנות עצמית, תגיעו למסקנה שלא תרצו לסכן את חייכם עבור אדם שאתם לא מכירים.  ואולי תגיעו למסקנה שאתם מוכנים להקריב את עצמכם, למענו ולמען הכלל, כי הייתם רוצים לדעת שאחרים יעשו זאת עבורכם.

ועכשיו תשאלו את עצמכם מי בסביבה הקרובה שלכם יהיה מוכן לצאת לקרב מחר בבוקר?
מי יחתום על סיכון מיידי של חייו, ולא על סיכון סטטיסטי עתידי המחושב משחרור מחבלים מסוכנים. מי מכל אלה שזועקים לשחרר את גלעד כאן ועכשיו עושה בכלל מילואים ותורם לבטחון העתידי של כולם? מי מכל אלה שמפיצים עצומות בכלל עשה שירות קרבי או כזה הדורש הקרבה עצמית אחרת?

זאת המשמעות האמיתית של הקריאה לשחרור גלעד שליט כאן ועכשיו: אפוד, נשק, מחסניות, מטעני חבלה, פצועים קשה, פצועים קל, הרוגים. שחרור מחבלים יבוא על חשבון מישהו. כנראה שזה יהיה על חשבון החיילים שמשרתים באותו הזמן, ויותר במדויק, על הקרביים – חיילים כמו גלעד שליט. זה יכול להיות מחיר מיידי או ארוך טווח, אבל הוא יגיע. האם אנשים מוכנים להחליף את החיילים האלה מחר בבוקר?

אני די מפקפק בכמה אנשים מאלה שממלאים לי את ה"וול" בהצהרות תמיכה, באמת מוכנים להקריב משהו עבור שחרור חייל. אני מכיר הרבה אנשים טובים, שיתגייסו למשימה במהירות, אבל הרוב לא טורחים להניע אצבע קטנה למען אחרים.

 איך תתקבל עצומה שקוראת לממשלה לצאת למלחמה על גלעד שליט ?
ראשי המשק, שאני בטוח שחלק גדול מהם סוגרים את ברכת ראש השנה שלהם בהצהרה על שחרור גלעד, יתנגדו לכך – זה יפגע בהכנסות. עבור השרים בממשלה זה סיכון מיותר, לאחרונה מלחמות הן לא דבר פופולארי ונגמרות רע עבור ראשי ממשלה. לאנשי הרכבת זה יפגע בשביתה, לליגת הכדורגל זה יפגע במשחקים, וכך למטה למטה בשכבות האוכלוסייה רבים וטובים יימצאו את הסיבה להימנע מהקרבה למען שחרור שליט.

הקריאות הריקות מתוכן של "שחרור", גם משפיעות על מדיניות הממשלה, שמרשה לעצמה לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב – לא לנקוט עמדה. לא להגיד "אנחנו לא משחררים מחבלים עם דם על הידיים" או "אנחנו נעשה הכל כדי להחזיר חייל אחד הביתה". הממשלה משחקת במשא ומתן ארוך שרק שוחק את הקלפים שבידינו ומחזק את החמאס.

באופן אישי…
עוד לא עשיתי את החשבון שלי. למרות שבתחושה אם מחר בבוקר יקראו לי, אני אבוא בלי הרהורים מיוחדים. אבל בבקשה מכם, כשאנחנו קוראים לשחרור גלעד – בואו נציין תג מחיר שאנחנו מוכנים לשלם: "אני מוכן להקריב מעצמי כך וכך לשחרור גלעד", זה הדרך היחידה לתמוך באמת.

"ישראל המדינה המובילה בעולם ב…."

לסבתא שלי יש בדיחה שהיא נורא אוהבת. משהו מפעם. זה מתחיל בתייר מארה"ב שנוסע במונית. כשהוא עובר ליד מגדל שלום, נהג המונית רוצה להרשימו ומספר לו שזה המגדל הכי גבוה עם 50 קומות. התייר עונה לו "אצלנו בארה"ב בונים 100 קומות בחודש". כך הם עוברים ליד מספר בניינים גדולים נוספים, ועבור כל אחד התייר מתגאה בכך שאצלם בונים כאלה ברבע מהזמן. בסוף הם עוברים ליד הכנסת (או שאולי היו אלה בנייני האומה), והתייר מביט בפליאה ושואל "מה זה?". נהג  המונית עונה לו "אה ? עברתי כאן אתמול וזה לא היה".

היום ישראל לא הכי טובה בשום דבר. אנחנו מאוד טובים בהיי טק, אבל עדיין לא פועלת כאן אף חברה בינלאומית מהשורה הראשונה. יש לנו את טבע, חברה נהדרת ותחרותית מאוד, אבל היא ענקית בעיקר במונחים מקומיים. אם אנחנו מסתכלים על תחומי הפנאי- יש כאן מסעדות מצוינות ואוכל אותנטי מופלא. אבל אף תייר מזדמן לא יתאר את ישראל כמדינת גורמה. משום מה רחוב רוטשילד התקבע כאן כאטרקציה לתיירים. זהו רחוב מופלא לחוקר אורבניזציה אבל לא לתייר הנפוץ.

נכון, יש לנו את המקום הכי נמוך בעולם. אבל עוד מעט זה יהיה רק בור עם הרבה פסולת  תעשייתית.

ישראל צריכה להוביל
לאחרונה יצא לי להשתתף במספר תהליכי מיתוג של עסקים קטנים. אלה עסקים מהסוג שהבעלים מאוד מוכשר בתחומו, אבל מרוב עבודה ומוטיבציה לא עצרו לשאול את עצמם מה מהות העסק שלי? מה הופך אותי ליותר טוב מאחרים? למה הלקוחות באים או לא באים אליי?  אחת התוצאות של חוסר המיקוד היא  שהעסק משקיע אנרגיות בדברים לא נכונים. זאת אומרת אלה תמיד דברים נכונים, אבל הם לא מייצרים יתרון תחרותי ומשאירים את העסק באותה נקודה.

גם ישראל לא מכוונת. מתמקדת יותר מידי זמן ביותר מידי בינוניות. נראה שבשנים האחרונות כל יוזמה ציבורית גדולה נועדה לכבות שרפות: אם זאת שריפה אמיתית בכרמל, ועדה לבחינת ריכוזיות, ועדה לבחינת מחירי דיור, עשן סמיך שעולה מקרונות הרכבת, או מערכת חינוך מקרטעת שמתגלגת לאחור, או תהליך שלום שפשוט מחכה לפיצוץ הבא. כמו באותם עסקים קטנים שנדרשים למיקוד, גם המדינה כולה זקוקה לפרויקטים שיזניקו אותנו קדימה. פרויקטים שיגרמו לגלגלים שלנו לקפוץ החוצה מהבוץ ולהסיע את כל העגלה בכביש המהיר.

איזה סוג של פרויקטים ?
במאה הקודמת, בניינים גבוהים מאוד, נשק גרעיני וטיסות לירח היו הפרויקטים שהפכו אומה לגדולה. הצרפתים נפנפו במגדל שלהם, האמריקאים הסתכלו עליו בזלזול מהירח. היום אנחנו צריכים פרויקטים מסוג אחר.

חוק חינוך חינם אמיתי לא יהיה כאן בשנים הקרובות. זה סוג של כיבוי שריפה שלא יקרה כאן. זה גם לא באמת יצעיד אותנו מעבר לכל מדינה אחרת. אנחנו לא צרפת ולא גרמניה. אבל תארו לעצמכם שנהיה הראשונים להפוך את מערכת החינוך לדיגיטלית. ללא ספרים – רק מחשבים. מעבר ליתרונות העצומים של חסכון בנייר והורדה עצומה של עלויות להורים, ייפתחו בפנינו אפשרויות דידקטיות מתקדמות, כל הילדים יזכו לגישה מלאה למחשבים, ישראל תהפוך מקור ידע ודוגמא לעולם, וסטרטאפים מקומיים יהיו בעמדה מצוינת לייצא פיתוחים מקומיים.

לעולם לא נצליח להדביק הפער של 100 ומשהו שנים באימוץ רכבת תחתית. אבל אנחנו נמצאים בנקודת זינוק טובה לאמץ מערכת תחבורה חדשנית באמת, שתצמצם פלאים את הצורך במכוניות ואת זיהום האוויר. מודל תחבורה שיהיה זמין לכל שכבות האוכלוסייה. זה אפשרי, כי גם בניו יורק, בלונדון ופריז אין תשתית מתאימה לדור העתיד של התחבורה. למעשה אנחנו עומדים איתן בשורה אחת.

דוגמא נקודתית יפה אפשר לקחת מהוועד האולימפי הישראלי. שם יודעים שגם ב- 20 השנה הקרובות לא נצליח להוציא כאן באופן קבוע שחיינים שיתברגו בעשירייה הראשונה ויביאו מדליות. כך גם באתלטיקה. אז החליטו לאמץ את הספורט האולימפי החדש רוגבי שביעיות, שיופיע לראשונה באולימפיאדת ריו 2016. מאחר ולא תידרש השקעה גדולה להתברג בטופ של הספורט, נוכל להתכונן כשווים ואולי להשיג מדליה בספורט זה.

איפה היתרון התחרותי שלנו ?
תשאלו אדם מהרחוב: "במה ישראל מובילה ? למה ישראל טובה יותר ממדינות אחרות בעולם ?". לא שאלתי, אבל נראה לי שהוא ינסה לגרד משהו שהוא שמע פעם מזמן באיזה סרט ישן, או משהו שההורים שלו אמרו (מזמן). אולי זה משהו על אנשים טובים באמצע הדרך.  אולי הוא יגיד משהו לא מבוסס על סטרטאפים ובאותו משפט יגיד שככה  לא נצליח לשמר את היתרון התחרותי שלנו לאורך זמן.

אנחנו חייבים עוגן לגביו נוכל להגיד שיש לנו יתרון תחרותי. חייבים פרויקט גדול שעליו נהגי מוניות יוכלו לספר בגאווה לתיירים. שעליו תיירים יספרו בהתפעלות לחברים בבית. כזה שאנשים אומרים בסוף החדשות – תראו איזה יופי. בדיוק כזה.

דוגמא מצוינת אפשר למצוא ב"הגרין ניו דיל" שהציגה מפלגת התנועה הירוקה, תוכנית לצמיחה כלכלית הלוקחת בחשבון את איכות החיים. החלטה אסטרטגית על אימוץ תוכנית מתקדמת על ידי הממשלה יכולה בעצמה להוות פרויקט מוביל וממתג. אך גם אימוץ נקודות קטנות בתוכנית, כגון להיות המדינה הראשונה שמאמצת מדד חדשני במקום התל"ג, מדד המק"א שבודק גם את השטחים החקלאיים והירוקים שיש במדינה, כמה זמן אנו מבלים בפקקים ועוד גורמי איכות חיים. התוכנית גם מציעה אפשרות להשקיע בקלינטק – כמנוע צמיחה שגם תורם לאיכות החיים.

כמה נחמד היה יכול להיות אם התשובה לשאלה "במה ישראל מובילה?", וכך גם המיתוג שלנו, הייתה דאגה לאיכות החיים של האזרח!