שורדים במקלחת

לפני קצת יותר משנה כתבתי על הפרסום הסמוי ששילבה הד אנד שולדרס בהשרדות. בקטע "גאוני" בו שילבו בין השמפו לבין משתתפות התוכנית חולקות מקלחת ושמפו. אז הרשות השניה הזהירה את ערוץ 10 וקנסה אותו בדקות על שילוב של פרסום סמוי. אני מאמין שמול העתיד השחור שגם כך צפוי לערוץ, או לפחות שהערוץ משתדל להציגו ככזה, דברים פעוטים כמו שמפו לא יזיזו לאף אחד בערוץ. 

גם הפעם השמפו היה פרס נחשק, אך הפעם הוא הגיע אחרי זחילה מתישה בבוץ דביק. החידוש הפעם, מלבד שמו של השמפו, הוא שהפרס לא ניתן לקבוצת בנות אלא לזוג. גיא זכה במשימה, ולמרבה ההפתעה ניתנה לו אפשרות לבחור בין מירית, מדריכת האירובי, לבין אחד משני חבריו הנותרים לצוות. אם היה אפשר למלא WINNER על מי מהחברים יזכה להיכנס להתחלק באמבט מקציף, סוף סוף הייתי מרביץ את הזכיה הנכספת. חבל שיגאל שילון לא מותח יותר אנשי תקשורת, כי הייתי שמח לראות את הפרצופים של אנשי ההפקה (שהעונה כמובן לא מתערבים בדבר) אם גיא היה בוחר באחד הזכרים שבחבורה להשתכשכות.

 

עד כדי כך לא מתערבים בהפקה, שמסתבר שהזמן באיים הפכו את בני השבט לרגישים (ועדיין מסוקסים) עד שטקסטים כמו "השיער של מירית נראה כאילו יצאה ממספרה" ו"גיא ומירית חוזרים, מריחים משוקלד"  נפלטים להם כדבר שבשגרה.

פרסום סמוי או תוכן שיווקי

תוכן שיווקי או פרסום סמוי בהישרדות

תוכן שיווקי או פרסום סמוי בהישרדות

 

 

צטט: dmayzl 2008-02-04 11:11:20

הקשר בין שמפו להגדלת חזה הרשות השניה נזכרה להוציא כרטיס אדום לערוץ 10 על אזכור שמו של שמפו הכתף והראש בתוכנית הישרדות, באחת מיצירות המופת של התוכן השיווקי שהורכבו יחדיו בדברי ימי הערוצים המסחריים. ערוץ 10 לא חסך כל מאמץ להפגין כי מדובר בתוכן שיווקי (לכאורה). חלוקת הקבוצות מחדש לפי מגדר, הזכייה המקרית של הבנות, שוט מבויים להפליא של שש בנות מתגודדות במקלחת אחת מקרצפות האחת את חברתה, וטקסט מולבש שכאילו יצא מיומנו של מנהל המותג:"כל אחת בחרה את הריח שהיא יותר מתחברת אליו". ערוץ 10 ייקנס בדקות פרסום (שוב), שמפו הכתף והראש ירוויח פרסום נוסף בעקבות סיקור הנושא, ועולם המדיה ימשיך בשלו. התוכן השיווקי הולך ותופס מקום של כבוד.

 

דווקא בעיתונות, בה אין פיקוח על תוכן שיווקי והיא מתהדרת באתיקה ובריסון עצמי, נחצו בשבוע שעבר קווים אדומים בתוכן השיווקי, שלא הקיצו את הרגולטורים משנתם הערבה. מוסף "שפת הגוף" שצורף למעריב התהדר בכותרות שלא משתמעות לשתי פנים: "הדרך להיות סקסיים, בריאים, צעירים ויפים יותר", "לא לחכות, לעשות!", "סיפורה המופלא של אשה שירדה 96 ק"ג". לא, לא מדובר במוסף בריאות חדש המעודד לקום ולעשות ספורט עכשיו, אלא במגזין מבית היוצר של רשת מרפאות לניתוחים פלסטיים. במגזין ניתן למצוא מבחר כתבות אודות כל סוגי הניתוחים והטיפולים המוצעים ע"י הרשת: חזה, שפתיים, הצרות, הגבהות, תמיכות וגם ג'י. לכל רוחב 35 עמודי המוסף הצבעוני , המשבחים ומהללים את שלל טיפולי הפלא, לא מוזכרת במפורש העובדה כי מדובר בתוכן פרסומי הממומן ע"י תאגיד בעל אינטרס. על הקורא מוטל תפקיד ברירת האמת מן השקר, הגוזמה מן המציאות. זאת בהנחה כי הקורא הסביר מבין כי אין מדובר בחלק מהעיתון החדשותי הרגיל בו הוא מאמין בוטח, אלא מכונת מזומנים משופשפת בשם "מעריב מגזינים". כאשר מדובר בנושאים רפואיים ולא בשמפו הפגיעה באזרחים עולה בעשרות מונים.

 

גם בשוקן מכירים את הטריק והשבוע יצאו במוסף משלהם בשם "בבואה". מעיון קצר במוסף ניתן להבין כמה רחוק הלכו במעריב. בכותרת מופיעה חותמת הגומי הקטנה "תוכן שיווקי" וחסרות הכותרות המפוצצות שהופיעו אצל המתחרים. בעמוד הפותח מופיע דבר העורך, מנתח פלסטי אשר כותב כי "השתדלנו להיות ניטראליים, להציג את ה"בעד ונגד"…". לקורא לא ברור כיצד מתיישבת ההצהרה עם העובדה כי מדובר בתוכן שיווקי, אך מראש ניתנת האפשרות לקרוא כל פרקה במשנה זהירות. גם מהכתבות עצמן עולה ניחוח של עריכה וכתיבה אחראית יותר (או שמדובר בשיווק מתוחכם יותר).

 

מדובר במגמה מתמשכת בה במקום לשלב תוכן שיווקי במדיה קיימת, המדיה עצמה הופכת לתוכן השיווקי. המגזינים המדוברים הם רק העתקי פרינט לתוכניות "הברבור" ו"המראה", שכולן הלל של המומחים המופיעים בהם לסגולות הטיפולים שהם מעניקים, ללא מילת ביקורת או סייג. כך הפכו גם פינות הכלכלה בערוצים המסחריים לתוכן שיווקי , כשהאזרח לא יכול להבחין האם מומחי בית ההשקעות שמופיעים בהם ממליצים על השקעה באפיק מסוים מפני שהוא כדאי לצופה או מפני שהוא כדאי להם.

 

התוכן השיווקי הפך לחלק מהמשחק התקשורתי. באינטרנט האדם הסביר אינו יכול להבחין בין תוכן מטעם לבין סתם תוכן חסר טעם. ביקורת על מוצר באתר יכולה להיות כתובה ע"י מנהל השיווק של אותה חברה או ע"י הבת של בעל האתר, ולגולש נשאר רק לנחש. בערוצי הכבלים התוכן השיווקי הפך לעובדה קיימת, כשבסדרה אחת אוכלים כל השחקנים רק יוגורטים עם מכסה ירוק, ובשנייה רק דגנים עם קופסה כחולה. שלא לדבר על ערוצי הנישה שישמחו לשלוח צוות צילום לכל אתר בישראל בתמורה לסכום המתבקש. על פי האמנה שניסח פרופ' אסא כשר עבור הרשות השניה הוחלט כי תוכנית תהיה חייבת לציין באופן ברור כי שולב בה תוכן שיווקי. אולי החלטה נבונה יותר תהיה לציין אילו תוכניות הן נקיות מתוכן שיווקי, וכי יקבלו אישור מגוף חיצוני. כך נדע להבחין כי להבטיח התחקיר הבא שנראה בחדשות הוא באמת תחקיר ולא פרסומת סמויה.

 

46664

המספר 46664, מספר האסיר של נלסון מנדלה, מייצג את המאבק,  וכוכב הארגון למאבק באיידס באפריקה. קשה היה להתעלם מ- 46664, כשהופיע לראשונה כחלק מקמפיין ההתרמה והגברת המודעות בשיתוף היורוליג. במשחק של מכבי תל אביב, וביתר המשחקים, המספר בשחור בצירוף הכיתוב "It's in our own hands"  הופיע על הפרקט, כקעקועים על זרועות שחקנים ועל בגדי האימון של השחקנים.

 

לעיתים זה הרגיש כמו ב"אבודים" כאשר אתה נתקל במספר מסתורי שאתה יודע שיש לו משמעות, אבל לא מהי. באבודים נדרשת לעשרות שעות עלילה כדי להבין, כאן כל מה שנדרש הוא לגשת לגוגל הקרוב.

 

אמנם, בטוח שצופים רבים לא הונעו לפעולה, אבל מי שכן טרח ובדק, הפנים את המסר ובגדול.

כנראה שב- 46664 עושים משהו נכון כי יש להם קבוצת שגרירים מפוארת שכוללת את טום קרוז, רונלדו, ועוד רבים אחרים.

 

הפרסום בכדורסל עולה מדרגה ויורד

 

אז היה לנו הערב, פרסום ייחודי שאולי ימשוך עוד קמפיינים שיגוונו קצת את הפרסום המסורתי לצידי המגרשים. קעקועים על שחקנים זה לא דבר חדש (כפי שפורסם השבוע בכתבה שאני לא מוצא), אבל הפיכת הפרסום לקצת יותר מגרה בהחלט לא תזיק. חידות או טיזרים שירוצו על המגרש, בהחלט יכולים לספק תעסוקה בזמן דקות מתות של המשחק (16 הפרש לטובת מדריד בהחלט מוגד כזמן מת).

 

חוץ מזה, ערוץ 10 אימץ, לדעתי לראשונה, את שיטת קידום התוכניות שהחלה להופיע כמעט בכל משחק ב- NBA שמשודר ברמה הלאומית. לוקחים כוכב של סדרה, מביאים אותו למשחק, מראיינים אותו במחצית או באחד מפסקי הזמן המרובים שיש שם. בערוץ 10, זה עבד לא רע עם יובל סמו ונאור ציון, כשהאחרון שיחק גם בתפקיד המראיין של טל ברודי באחת ההפסקות.

 

אז עלינו שתי מדרגות, והמשכנו בירידה, ובמגמת הזלזול של ערוץ 10 בצופיו. זה התחיל בהשרדות בשנה שעברה, וזה ממשיך באינסוף פרומואים שרצים בלופ בכל שנייה אפשרית במהלך המשחק.

שלום לפרשנויות בהפסקות, שלום לסטטיסטיקות, ובעיקר שלום להילוכים חוזרים (שהם חלק בלתי נפרד מהמשחק כבר עשרות שנים). הריצה של ערוץ 10 מיד בתום המשחק אל עבר "היום שהיה" כדי לנצל את הצופים הרבים, תוך ויתור על ראיונות סיכום וסטטיסטיקות, היא רק סיבה טובה לעבור לערוץ 5.

 

 

קצת נאיביות בפרסום

להלן פרסום קהילתי מעט נאיבי תוצרת ויטנאם, נמצא בכניסה למקדש, ומטרתו להבהיר כי אנשים רעשנים לא יתקבלו בברכה. בעיקר לא כדורגלנים רשעים, לעומת זאת אנשי עסקים תמימים מוזמנים בכל שעה).

אין כניסה לשובבים

אין כניסה לשובבים

שיווק ערבי

במשך עשרות שנים המזרח הקסים את אנשי המערב. הוא נראה מסתורי, ברברי וייצרי אך בעל חוקים משלו. בקולנוע, הלבנבנות של לורנס איש ערב על רקע המדבר השורף קנו לסרט 7 פרסי אוסקר ב-1962. עם הזמן הסביר לנו אדוארד סעיד שהקסם הזה הוא מסוג "אתם תישארו שם, ואנחנו כאן". האינטלקטואל הפלסטיני, אדוארד סעיד, (ולהלן קופי פייסט מוויקיפדיה) פקח את עיני המערב כשטבע את המונח "אוריינטליסט", המשול לתייר המחפש אחר האקזוטי והמעניין, אך עיוור למציאות הסובבת אותו. כל מה שהוא יודע על המזרח הינו שברי מידע, משמקורם אירופי, המתארגנים על פי תשוקותיו הסמויות. המונח הפך למילת גנאי לתיאור אדם מערבי שמניעיו הם שעבוד המזרח ושליטה עליו. בעקבות ספרו חוקרי מזרח רבים הפסיקו לקרוא עצמם מזרחנים.

ואכן הקסם מהמזרח נשאר במזרח ולא גויר למטרות מיתוג ושיווק. ברשימת המותגים הגדולים של העולם הערבי המפורסמת בפורבס אין אחד שהוא גלובלי באמת. הגדול שבהם, אלג'זירה, אמנם מוכר בעולם המערבי, אך אינו פונה אליו.

עבורנו הישראלים, קצת קשה יותר להתפעל מהמזרח כשאנו שוחים בעצמנו במימי הביצה הרותחת. למרות זאת גם אנחנו נשבינו מעט במותגי המזרח הקרוב מאוד. רק לאחרונה ראינו את החומוס ממותג באמצעות אבו ניהאד שכנינו מהמזרח, והשיפוד הרבה יותר טעים וגם השירות נעשה יותר נוח, כשלשיפודיה קוראים אבו אהדם ולא אצל שמרית. גם מכתבינו לענייני ערבים אנו נהנים בעיקר כשהם מכניסים למשפט איזו חית גרונית מתובלת בשמו של המחבל מספר אחד, או שניים, או שאינו מחבל. ועדיין, לא צפוי שנראה בקרוב בחנויות המובחרות את נעלי "השייח" את מערכת הקולנוע הביתי "מואזין 5.1".

אך דווקא על רקע הרתיעה הבסיסית שלנו מהעולם הערבי, השבוע, נרשמו שתי הצלחות של מותגים לנצל יחסינו אל העולם הערבי ואת שלו אלינו. בתחום הקולנוע, הסרט "אל תתעסק עם הזוהן" נאסר להקרנה במצריים. אפשר להאמין, שהסרט שלא זכה להצלחה כבירה באקרנים אצלנו, יקבל הזדמנות נוספת לצפייה, כסרט שעושה רע לאויבינו. אותו מיתוג בו משתמשים בשיווק פרובוקטיבי לבני נוער כדי לעצבן את המבוגרים, רק ברמה הלאומית. גם בניסן נהנו (או שלא נהנו) מאפקט דומה, כשהפרסומת החדשה שיצרו (מרחב-שקד-ענבר) בה נראים שייחים מקללים מכונית חסכונית בדלק, גוררת תגובות זועמות מהעולם הערבי. גם הפרסומת של יס פונה לפסים דומים – אבל לא גררה תגובות מרחוק.

עכשיו כל שנותר הוא לקחת את המוצר שלך לזרוק אותו בעוצמה מזרחה, ולקוות שהוא יחזור בתוספת קללה עסיסית, עדיף בחית גרונית. כשעושים פרובוקציות מקומיות יש סיכוי לריקושטים כואבים מאוד, אבל כשעושים פרובקציות בנשק תלול מסלול לעבר אויבינו כל תגובה רק מחזקת את המותג.

(תוספת קטנה: לא לערב נביאים).

עכדון 5.9.08:

מוסיף קישור קטן לפרסומת לא ברורה של הונדה המנצלת את שנאת העולם הערבי:

הונדה פרסומת נגד הטרור האיסלמי

עדכון 29.7.09

גדודי חללי אל אקצה מאיימים על סשה ברון כהן:

http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=653344&TypeID=1&sid=123

הכדורעף באיטליה עבר את הכדורסל

אבי רצון מביא היום במעריב, בקטנה, כיצד איגוד הכדורעף האיטלקי במהלך יוצא דופן, רכש שטח פרסום במדורי הספורט באיטליה, ויצר לעצמו מדור פרטי ומכובד. תוצאות, תמונות, רכילות מחדר ההלבשה. היום הכדורעף (לפי רצון) יותר פופולארי מהכדורסל. באיטליה יש נורמה יותר מושרשת של רכישת מדיה לצרכים פרטיים (ברלוסקוני), אבל למה לא אצלנו ?

ענפי ספורט קטנים חייבים להפסיק להתבכיין על חוסר חשיפה ולהתחיל לעשות דברים שיגרמו לקהל לשמוע עליהם. אם לא באמצעות תקשורת שיווקית אז באמצעים אגרסיביים כמו יצירת תקשורת.

האינטרנט מהווה הזדמנות מופלאה לענפים הקטנים. מצלמים טורנירים, אליפויות משחקים במצלמה לא יקרה מידי, מוסיפים ראיון קצר, עורכים טיפה במחשב ביתי, ואפילו ענף הענף השולי ביותר (באולינג זה לא ספורט) יכול להכפיל את החשיפה שלו. שלא נדבר שאתרי אינטרנט צמאים לוידאו, ואני בטוח שהם יקבלו בברכה סרטים מוכנים.